שמו של הבזיליקום – או כפי שהוא נקרא בעברית "רֵיחָן", ניתן על ידי הרופאים הקדומים, שרחשו לו כבוד. באיטליה הריחן משמש כסמל לאהבה כאשר ענף שלו בשערו של אדם סימל את כוונותיו להינשא לאהובת ליבו. אם האישה בחרה לקבל את המחזר, הייתה מניחה כלי עם בזיליקום במרפסת ביתה.
הריחן שימש ברפואה העממית למטרת שיפור זרימת הדם והעיכול. כדי להרגיע עיניים אדומות ולהקל על גרד בעור מניחים אותו על המקום הרצוי.
הריחן מכיל חומרים אנטי-בקטריאליים והוא משמש גם לטיפול בריח רע מהפה, להגנה מפני עששת וכן לטיפול בכאבי ראש וגזים. הוא מקור עשיר לנוגדי חמצון ומסייע גם בבקרת רמות הסוכר בדם אצל חולי סוכרת.
אצל יהודי תימן מקובל היה מנהג לפיו נשות הבית מתכנסות לאחר הדלקת נרות השבת ומחכות לשוב בעליהן וילדיהן מן התפילה כשידיהם אוחזות ענפי ריחן ססגוניים שריחם הנודף מבשר על כניסת השבת. כמו כן מנהג נפוץ בקרב יהודי תימן עד היום להשתמש בריחן כבשמים להבדלה במוצאי שבת.
